.אם ההודעה העצובה הינה נכונה, זה מאוד עצוב ובעיקר כישלון של כולנו מעולם לא פגשתי אותך. מעולם לא ראיתי את זיו פנייך, אבל למעלה משנתיים התכתבנו על שלל הנושאים בחייך. נהגת לכתוב לי בפרטי פרטיים את מה שהנך חווה במלחמתך המפרכת מול רשויות הרווחה. לא שמעתי ממך נימת ייאוש. ידעת, לאורך כל המסע שהניצחון יהיה שלך, בסופו של דבר: "אני יודעת שהילדים יחזירו לחיקי", כתבת לי באחת הימים. לפתע, באחד הימים שלחת לי תמונה מחויכת עם ילדיך. מבטך היה כה קרוב למבטם, עינייך הגדולות נצצו מחדש ונדמה היה שהאושר חזר אל חיקו ."אתה רואה, אמרתי לך, שאני אנצח אותם", כתבת מתחת לתמונה המשפחתית. לא פעם הבעת את חששך שילדיך, חלילה יוברחו מגבלותיה של הארץ הזו וביקשת ממני לקבל טיפים למנוע את העתיד להתרחש. עידן היקרה, אני לא אכנס פה לתוכן ההתכתבות שלנו. לא שמעתי ממך מעולם האשמה גורפת כלפי שום ממסד ורק הבעת חשש שכולם נוהגים כלפיך לא בהגינות והחזק תמיד מצליח להשיג את מבוקשו והחלש, כמו תמיד נרמס מתחת גלגלי הבירוקרטיה. כעסך כלפי משרד הרווחה היה מובהק. זה בער בך. זה היה שם כל הזמן!! הצעת לך לעשות כתבה וסירבת. הצעת לך להסתייע בגורמים לא ממשלתיים כמו עמותות, שעוסקים בנושאים מורכבים מסוג אלה – לא תמיד התלהבת. לפתע ההתכתבות בנינו חדלה. הרגשתי שהצלחת להתגבר על חששותיך המתמידות. הרגשתי שהשגת את אשר ביקשת – שלוות נפש לילדיך ולך. אני מצידי חיכיתי לשמוע עדכון שהכל כבר מאחוריך, עד שהגיע הבשורה על מותך, אני לא שמעתי עדכון מפיך. עכשיו שאת איננה, מותר לי לנחש שהשבר היה, כנראה תמיד שם ורק שלא זיהיתי אותו בין השיטין וכנראה גם אחרים היו בטוחים כמוני שתגברת על מכשול חייך. . אינני יודע, אם עשיתי את הכל כדי למנוע את הטרגדיה, האם בכלל היה אפשר למנוע את התוצאה העצובה הזו ? אני נותרתי עם סימני שאלה קשים ומהותיים לגבי תפקדינו כחברה עבור אנשים כמוך אשר שרויים במצוקה מול גורמי ממשלה כוחניים? עד איפה מותר לנו לחטט בפצעים של אחרים במסווה של עזרה לא מקצועית?. אני רוצה לקוות שמותך יהווה סימן מובהק לרשויות הרווחה לעשות קצת חשבון נפש עם עצמם. האם הם עשו הכל להטיב עם מצבך? האם מישהו ממשרד הרווחה או מרשויות מקומיות יעשה חשבון נפש וישאל את עצמו, איפה טעינו? מה לא עשינו נכון שעד כדי כך, שאם לוקחת את נפשה מתוך מרירות וייאוש ואובדן תקווה ?
.
אני רוצה להאמין, אבל אני כבר לא נאיבי.