היינו חמישה. עמדנו מול הכניסה . אבנים אדמות מעטרים את הבית. שלט גדול מתנוסס על קיר זכוכית . בחוץ ילדים רוקדים ריקוד שבטי בליבוש מינימאלי. צחוקם המתגלגל מסגיר א גילם הרך. אנחנו עומדים ונפעמים מסגנון הריקוד. עוברי אורח נכנסים ויוצאים. חלקם שחורים, אחרים לבנים ואין גיל לאנשים שנכנסים וגם לא ליוצאים- בליל של גילאים. השמש יוקדת בחוץ. מסעדות מליאות במבקרים . עוד מעט שתיים עשרה בצהריים. יום ראשון בשבוע. אני מנסה להסביר לילדים את משמעות הבית שמולו אנו ניצבים.עיניהם הסקרניות תקועים דווקא באותם ילדים שמפזזים ללא הפסקה בכניסה לבית. מכוניות חוצות את הרחוב והרוכלים צועקים לקנות תמונות של דמויות שונות, חולצות בשלל צבעים ופסלים שעשויים מעץ. אנחנו עומדים בכניסה למה שהיה ביתו של נלסון מנדלה בעיירה סווטו ומנסה להסביר לילדים על מאבקו ארוך השנים של האיש זה שהפך מזמן לאקון בארצו. הילדים מקשיבים בעודם גונבים
.מבט אל אותם הילדים שרוקדים ריקוד שבטי. אני מנסה להסביר שוב ושוב את המשמעות החופש, זכויות אדם ומה שביניהם שבגינם נכלא מנדלה 27 שנה
הילדים שלי ישראלים שחורים מקורזלי שער חשים עוד יותר ישראלים דווקא בסמוך לביתו של לוחם החופש החשוב ביותר שהיה אי פעם. לשמוע אותם מדברים עברית צחה על אדמת
אפריקה. לשמוע אותם חשים את הישראליות שבהם וזה מעורר בי תקווה בכל מה שקשור אודות עתידנו בישראל
כבר חלפו שבוע ימים מאז שנחתנו ביוהנסבורג בדרום אפריקה כשליחים של הבונים דרור העולמית, שהיא תנועת נוער יהודית, ציונית-סוציאליסטית עולמית וגם נציגה של המחלקה
לפעילות בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית. עזבנו את כל מה שהיה לנו בישראל ויצאנו למסע יהודי נוקב , וזאת על מנת לתת מעצמנו משהו לאחרים.
לפתע, אחרי מאבקים ארוכי שנים בישראל למען שוויון עבור עצמנו כבני קהילה אתיופית בישראל מוצאים את עצמנו בליבה של קהילה יהודית גדולה שנאבקת אף היא בחירוף נפש על עתידה היהודי בדרום אפריקה. למרבה השמחה, עד כה התקבלנו בסבר פנים יפות ויחד עם זאת, אנחנו כבר לא נאיביים ובחיינו הקצרים ראינו הכל ושמענו גם הכל. קרי, יהיו קשים והיו התמודדויות בשלל צבעים. ברור לנו לגמרי, שהזמן יהווה עבורנו תרופה למציאות החדשה שבחרנו. בעוד יומיים הילדים ילכו לבית הספר יהודי פה., העונה לשם קינג דויד, לבי נפעם מכאב בלתי נדלה מעתיד שצפוי להם. אני מלא חששות לצד תקווה גדולה שהמציאות תאיר להם פנים יפות.
לשמחתנו, עד כה כולם מנסים לתת לנו תחושת שייכות גדולה.. אנחנו היינו רוצים לחוש חלק מהקהילה הגדולה שחיה פה בדרום אפריקה. יחד עם זאת, כמו בישראל גם פה לצבע העור יש תפקיד חשוב וחיוני להשתלבות של הילדים בבית הספר. ברור לי לגמרי, כאנשים שחורים, כישראלים ויהודים בתוך קהילה יהודית לבנה יהיו הסתייגויות שונות ומשונות מצד כל מיני אנשים שלא תמיד מייצגים את הכלל הקהילה -ואנחנו ערוכים להתמודד אתם בראש מורם כישראלים, יהודים ושחורים.
אני מוכרח להגיד לכם, אני לא מסתיר מהילדים את הקשיים הצפויים להם גם פה . אני יודע להאיר להם במדויק את המציאות מתוך חוויה האישית שלנו בישראל . יחד עם זאת , אין
מאושרים מאיתנו שבחרנו להצטרף לשני גופים חשובים ולייצג את הישראלי האחר והשונה מול הקהילה היהודית פה ומחוץ לה. עבודה רבה ומשמעותית עוד לפנינו.
אני פגשתי דרום אפריקה אחרת ושונה שעודנה מלקקת את הפצעים של עבר המדכא. כן, אולי מפה אני יכול להבין נכונה את המציאות החברתית בישראל שממשיכה להטריד אותי כל דקה בחיי. הפעם, שונה משנים אחרונות מוכח אני לייצג את ישראל המבוקרת בצורה אינטסיבית פה. הילדים , הילדים ירגישו תמיד ישראלים. לפתע פרץ מהם הישראלי שבהם. לפתע פרץ ממני הישראלי שבי, אבל תמיד עם העין צופייה למה שקורה בישראל וכי לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב....